סיפור אמיתי, מאת הסופרת ציפי אפשטיין
"הגננת, תמי לא קיבלה יצירה."
שוב פעם תמי. הילדה בעלת העיניים הגדולות, המבינות, שיושבת מהבוקר ועד הצהריים ושותקת. שותקת.
בתחילה חשבנו שהיא ביישנית במיוחד. "ניתן לה את הזמן שלה", אמרתי לסייעת, "היא תתאקלם, תכיר את הגן, אותנו, הגננות ואת החברות. יש ילדות שהן כמו בצל, לוקח להן זמן להתקלף…
אלא שחודש אלול חלף, עברה גם תקופת החגים, ועדיין לא שמענו את קולה של תמי. 'ניתן לה עוד שבוע ואם לא נראה התקדמות אצור קשר עם אמא שלה ונראה מה לעשות', הבטחתי לעצמי, אבל האם הקדימה אותי. בתחילת חודש חשוון התקשרה אמא של תמי וביקשה לשמוע איך היא מתפקדת בגן. "תמי ילדה נהדרת", עניתי בחום, "היא מקשיבה, משתפת פעולה, עובדת מקסים בשעת היצירה, רק באמת רציתי לשאול אותך, היא אהמממ… ביישנית במיוחד?"
"בשנתיים האחרונות תמי לא מדברת בגן. לא עם הגננות, ולא עם החברות", ענתה האם בקול חנוק, "לא סיפרתי לכן עד עתה כי רציתי שתכירו אותה בלי דעה מוקדמת, חשבתי שאולי היחס הרגיל יסייע לה והיא תשוב לדבר. אני מבינה שטעיתי."
דבריה הכאובים של האם פגעו בי בנקודה רגישה. גם לי יש ילדה עם קשיים חברתיים, ואני יודעת איזו הרגשה קשה יש לאם שבתה סובלת ואין בידה לעזור. באותו הרגע החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני לוקחת את הילדה הזאת כפרויקט אישי שלי, אנסה לעזור לה בכל דרך, אתייעץ, אשקיע מכוחי ומזמני ואתפלל עליה. תמי תדבר בגן שלי ויהי מה.
"ספרי לי על תמי, איך היא בבית, מה היא אוהבת לעשות, האם בבית היא מדברת כרגיל?" ביקשתי בקול שקט, כאילו שהטון יסייע להימנע מפגיעה.
"אם תכנסי לבית שלנו, לא תצליחי להכיר את תמי", הקול הכאוב התחלף והפך לקול מלא חיות, "תמי מדברת בבית בלי סוף, אולי היא מרגישה צורך להשלים את השעות בהן היא שותקת… היא מארגנת לאחים הקטנים קייטנות, אוהבת מאד לשיר ולהציג, נהנית לעזור לי במטבח, במיוחד כשאני אופה, וכמו שראית, יש לה ידיים טובות, היא מציירת המון."
הטון של האם ירד בכמה אוקטבות והפך לעגום כשהמשיכה, "לפני שנתיים היו לתמי בעיות בהיגוי, היו אותיות שהיא שיבשה, לא משהו רציני, אבל מורגש. בתחילת שנת הלימודים, כשהיא השתתפה בריכוז, אחת הילדות אמרה לעיני כולן, 'בכלל לא מבינים מה תמי אומרת.' כנראה שתמי לקחה את האמירה הזאת בצורה קשה מאד, כי מאותו הרגע הפה שלה ננעל על מנעול ובריח, ועל אף שהיום היא מדברת ברור, עדיין היא לא מוציאה מילה בגן."
אמא של תמי סיפרה על הניסיונות הרבים שנעשו במהלך השנה וחצי שעברו, על אבחונים שהעלו שתמי סובלת מאלמות סלקטיבית, כלומר, בשל חרדה קשה, היא אינה מסוגלת לדבר ולתקשר בגן, אבל היכן שהיא מרגישה בטוח ונוח, בבית למשל, היא מדברת ללא עכבות. היא גם סיפרה על הטיפולים הרגשיים אליהם תמי הולכת ועל הניסיונות הרבים שהסתיימו במפח נפש, תמי מתמידה בשתיקתה.
"אמא של תמי", הצהרתי כשהיא סיימה לדבר, "אני מבטיחה לך שאעשה הכל, אבל הכל כדי לעזור לתמי. אני מעריכה אותך על הטלפון הזה ומקווה שבסייעתא דשמיא תמי תשתחרר ותחזור להיות תמי השמחה והפטפטנית."
***
לא יודעת למה תמי כל כך נגעה לליבי. אני גננת ותיקה ותמי אינה הילדה הראשונה בגני עם בעיה מסוג זה, מאז ומתמיד היה לי לב רגיש במיוחד לילדות המתקשות, תמיד עזרתי ככל שיכולתי, אבל כאן זה היה שונה. הרבה מעבר לדאגה של גננת לילדה. חשבתי על תמי בימים, בלילות לא נרדמתי, כי תכננתי מה עוד אפשר לעשות כדי להוציא אותה מבועת הדממה. הייתי מתקשרת אליה הביתה, בטלפון היא הייתה מדברת כמה מילים, בתחילה הרגשתי על פסגת העולם, חשבתי שהנה, היא כבר משתחררת ומתחילה לדבר גם בגן, אבל בגן תמי המשיכה לבהות בי בעיניה הנבונות, ולא הגיבה כשפניתי אליה. המטפלת הרגשית הנחתה אותי לא לדחוק בילדה. 'תני לה את המרחב שלה, הלחץ רק ייקח אותנו כמה צעדים לאחור', היא אמרה ואני יישמתי. לא פניתי לתמי, לא ביקשתי ממנה לענות, אבל הלב שלי בער מכאב ותחושת החמצה. הראש שלי ייצר רעיונות ללא הרף. הייתי מקליטה את תמי המדברת איתי בטלפון ומשמיעה לילדות בגן, 'אתן שומעות איך תמי יודעת יפה מה פרשת השבוע'? שאלתי אותן, ובהזדמנות אחרת, 'תמי ספרה לי שהם לא היו בבית בשבת, רוצות לשמוע?' כשהילדות אמרו שתמי לא יודעת לדבר, הייתי מוחה בהן, 'בטח שהיא יודעת, הלא כולנו שמענו אותה בהקלטה!' הזמנתי את סבתא של תמי לגן, לספר לנו סיפור, תמי ישבה, כמו כולן, בלי לרמוז שהיא מכירה את סבתה ואפילו לא יצרה עמה קשר עין. כשלתמי נולדה אחות תינוקת הגעתי לבקר עם מארז שוקולדים, אולי כך ייווצר החיבור בין הבית לגן. העיניים של תמי ברקו כשפתחה את הדלת, אבל גם הניסיון הזה לא פרץ את חומות השתיקה שסגרו עליה.
הניסיון האחרון מבחינתי היה בכותל. לא יצאתי במיוחד בשבילה, אבל השם שלה היה שגור בפי לתפילה, וכשהתפללתי עליה ליד האבנים הגדולות, הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר. כל הניסיונות, הרעיונות שהתבררו כלא מוצלחים, השעות הארוכות שהקדשתי ובמיוחד הלב שלי שכולו היה נתון לה, הכל היה לשווא?? תמי עולה בשנה הבאה לכיתה א'. איך היא תתפקד? מי ידאג לה, לילדה בעלת המבע העצוב? איך היא תשרוד בבית הספר בלי להוציא מילה? 'אתה אבא של הילדה הזאת', בכיתי בלי בושה, 'אני עשיתי את שלי, ניסיתי ככל יכולתי, שום דבר לא עזר, אבא! תעזור לה אתה בבקשה, כי אני כבר לא יכולה…'
***
כשקיבלתי את הטלפון המבשר על הקמת גינת ירק בחצר הגן, לא ידעתי שזוהי תחילתה של הישועה. "אנחנו פותחים בפיילוט של פרויקט להקמת גינות חינוכיות", בשרה לי הדוברת מאחורי הקו, "את מקבלת הכל מהמוכן, הצוות של ארגון לשומרה מקים את הגינה, מדריך ונותן תמיכה לאורך כל הדרך, העירייה מממנת, ולך נשאר רק לחוות עם הילדות את שלבי הגידול של הירקות, ולהעביר את התכנים החינוכיים של מצוות התלויות בארץ וטיפוח החצר."
טוב, על הקביעה האחרונה, בדבר מה שנשאר לי 'רק' לעשות, חלקתי מעט, אבל קיבלתי את השינוי המרענן בידיים פרושות, הבטתי יחד עם ילדות הגן בפיסת האדמה שהולכת ומקבלת צורה של גינת ירק, כל אחת משלושים וחמש ילדות הגן קיבלה שתיל משלה אותה היא שתלה בעצמה ויחד טיפלנו, טיפחנו, עקבנו בדריכות וציפינו לשתיל שיינבט.
תמי טיפלה בשתיל שלה באהבה. בשקט הנצחי שלה, היא ניכשה את העשבים השוטים והשקתה את האדמה, הייתי מביטה בה, איך בכל בוקר הייתה עושה סיבוב ולפני שנכנסה לגן עברה דרך הגינה ובדקה מה שלום השתיל שלה.
אותו הבוקר ישבתי עם קבוצה קטנה עם דפי משימה, קבוצה אחרת יצאה לחצר, כשלפתע אני שומעת צעקות, 'הגננת!' מישהי זעקה בהתרגשות, 'הם יצאו, הם יצאו!!' האמת שלא זיהיתי את הקול, יותר מאוחר אבין שהסיבה היא שמעולם הוא לא נשמע בגן שלנו. מיהרתי לצאת לחצר, ולמראה עיניי עצרתי הלומה וכמעט שפרצתי בבכי, תמי, הילדה שמעולם לא דיברה בין כתלי הגן, כעת לא דיברה, היא ממש צעקה!! כשראתה אותי הראתה לי את שני העלעלים הצעירים שבצבצו מהאדמה והוסיפה, 'נכון שעוד מעט יציץ גם השפיץ של הצנון?' עניתי לה בענייניות, משתלטת בקושי על הלמות ליבי, לא מרשה לעצמי להחצין רגשות, שיתפתי את הילדות בגילוי המרגש, ולשמחתי כולן השתתפו בהתרגשות של הצנון שנבט, בלי לשים לב שתמי פשוט מדברת.
קשה להאמין, אבל הנס הזה התמיד. מאותו היום תמי דיברה בגן, המחסום נפרץ והחומות קרסו למול השתיל הרך.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי הנס הפרטי של תמי, היה לומר 'נשמת', לאחר מכן התקשרתי לאמא שלה שלשמע דבריי פרצה בבכי של התרגשות ולבסוף הרמתי טלפון לארגון לשמרה, אמרתי להם, אמנם אנחנו גן אחד מתוך מאה וחמישים גנים של הפרויקט, אבל אצלנו יש ילדה אחת קטנה, נשמה שהייתה במיצר ויצאה ממנו בזכות שתיל אחד מתוך שלושים וחמשה שתילים שבגן, שעשה את שליחותו.