בצעירותי, גדלתי בירושלים.
אומרים שהמעיינות הם ה"ים" של הירושלמים…
אבל אצלי זה היה הרבה יותר מסתם "ים".
הפלא הזה,
שפתאום באמצע היבשה מציץ לו מעיין,
ישירות ממי התהום –
קסם לי מאד וגרם לי לנסות להגיע
לכל מעיין שמצאתי על המפה,
גם אם מדובר בשלולית קטנה ומעופשת.
ומסתבר, שמעיינות זה עסק דינמי ומתפתח…
יש מעיינות מוזנחים ונטושים
שלפתע עברו שיפוץ על ידי אנשים טובים
והפכו להיות אטרקטיביים ושימושיים.
מעיינות אחרים, שהיו אטרקטיביים,
נהרסו או הוזנחו עם השנים
או שהתייבשו לפתע והפסיקו לנבוע.
בדרך כלל, כדי לחדש מעיין שחרב
היה נדרש שיפוץ משמעותי:
שיקום הנקבה והעמקתה,
שיפוץ בריכת האיגום, וכו'.
בהרי ירושלים, לפחות
נדיר למצוא מעיין שהפסיק לנבוע במשך שנים רבות
ופתאום חזר "לתפקד" בלי שום פעולה אנושית…
בסמוך לביתר עילית,
מצפון למושב מבוא ביתר
מסתתר מעיין קטן ועתיק.
במשך השנים המעיין היה יבש לחלוטין!
ליד הנִקְבָּה, צמוד לדרך העפר
עומדת בריכת איגום עתיקה
עם שרידי טיח, אבל שבורה לחלוטין,
שמסבירה בלי מילים:
"אל תצפו למצוא כאן מים,
אני מעיין עתיק והמים התייבשו כאן מזמן…"
תמיד, כאשר הייתי פוקד את המעיינות בסביבת מבוא ביתר,
הייתי נכנס למנהרת המעיין, הנִקְבָּה,
שתמיד הייתה יבשה לחלוטין.
והנה, בשנתיים האחרונות
קרה נס במעיין הקדום:
המים חזרו לנבוע במעיין!
על פי עדויות שונות, בכל עונות השנה
תמיד אפשר למצוא מים במעיין.
אל תצפו למעיין עמוק עם מים צלולים.
בנקבה ובתעלה שאחריה
היו המון חול ואבק
שהצטברו בשנים של יובש.
המים הצלולים שנבעו מהנקבה
התערבבו עם החול ויצרו שלולית נמוכה ובוצית למדיי.
אבל למרות שהמעיין לא ממש "מזמין" כעת
משהו בסיפור שלו נגע בי –
שגם מקומות שהיו רדומים כל כך הרבה שנים
יכולים יום אחד לקום לתחייה 😊
כעת נשאר לקוות
שגם בריכת האיגום תחדש ימיה כקדם.
מי יודע,
אולי אחד מחוגי השטח של "לשומרה"
בעיר ביתר עילית
יאמץ את האתר ויבנה מחדש את הבריכה
והמעיין יחזור לימיו הטובים…
