בשעה טובה ומרגשת נכנסנו לתוככי חודש אלול.
ידועה האימרה שכאשר מגיע חודש אלול –
"אפילו דגים שבים רועדים!"
מהזווית שלי, אני יכול רק לדווח לכם
שגם הצמחים מרגישים שחודש אלול מגיע…
ומעשה שהיה כך היה:
לפני שנים, גידלתי מאחורי הבית במושב
3 דונם של דלעת ודלורית.
לפני שזרעתי את הדלעת והדלורית באביב,
דאגתי לחרוש את השטח היטב בעזרת טרקטור
(ותוך כדי החריש גם להצניע באדמה כמות נאה של קומפוסט – זבל אורגני).
היות והשטח המיועד היה שטח בור במשך שנים רבות,
בזמן החריש, המחרשה העלתה מתוך האדמה פקעות רבות של רקפת!
חסתי על פקעות הרקפת, ואחרי שנגמר החריש
הסתובבתי בכל השטח ואספתי את כל הפקעות לתוך ארגזים גדולים,
והורדתי אותם לתוך המחסן, סוג של מקלט ישן מתחת לפני האדמה,
במקום בו בקושי הגיעו אליו קרני השמש.
תכננתי שעם בוא הסתיו, אטמין את הפקעות הללו מחדש באדמה,
והרקפות שיצאו מתוך האדמה ימשיכו לחיות במקום חדש…
אבל כאשר הגיע הסתיו – שכחתי לגמרי מהעניין,
והפקעות נשארו בתוך המחסן…
קצת אחרי החגים, ירדתי למחסן במקרה
וגיליתי לתדהמתי מחזה מדהים:
כל הפקעות שהיו בתוך המחסן, בלי אדמה, הרחק מאור השמש
פשוט "הרגישו" שהחורף כבר מגיע
והוציאו גבעולים ארוכים ארוכים, בניסיון להגיע לאור השמש…
הם כנראה אמרו לעצמם:
"גם אם לא ירדה עלינו טיפת מים,
אנחנו חייבים להמשיך את המסורת,
ולהוציא עלים, ובהמשך פרחים וזרעים,
כדי שהרקפות ימשיכו להתקיים בעולם…"
למי שמתעניין בסוף הסיפור-
כמובן ששתלתי אותם באדמה, וחלק גדול מהם נקלטו,
אבל לא כולם הצליחו לגדול:
חלק מהפקעות כבר התרוקנו לגמרי,
כי הם ניצלו את כל חומרי המזון האחרונים שהיו להם
כדי לדאוג ל"צאצאים" שלהם"
וכל זה בגלל שהשעון הביולוגי שלהם המשיך לעבוד
והם הרגישו את "אלול" ואת הסתיו, בו כל הטבע נאסף וחוזר למקורו
גם במקלט הנטוש והחשוך מתחת לאדמה…
ובקיצור, הטבע עשה את שלו –
אבל מה לעשות ש"בעל הבית" הרחפן שלהם התעורר מאוחר מדי…
אפשר להפיק מהסיפור הזה כמה הרהורי תשובה
אבל את זה כבר נשאיר לכם 🙂
